מה ההבדל בין חוק הפרטיות הישראלי לבין ה־GDPR האירופאי

עולם הדיגיטל הפך את הפרטיות לנושא מרכזי בכל מדינה. גם בישראל וגם באירופה קיימים חוקים שנועדו להגן על המשתמשים. בישראל מדובר בחוק הגנת הפרטיות, ובאירופה בתקנה המוכרת בשם GDPR. שני החוקים דומים במטרה שלהם – הגנה על המידע האישי של כל אדם – אך יש ביניהם הבדלים חשובים שכל בעל אתר חייב להכיר. כאן נסביר על חוק הפרטיות הישראלי לעומת GDPR.

מה משותף לשני החוקים

שני החוקים מבוססים על אותו עיקרון – מידע אישי שייך למשתמש, ולא לאתר שאוסף אותו. לכן כל גוף שמחזיק במידע צריך לשמור עליו, ולא לעשות בו שימוש בלי הסכמה ברורה.
גם בישראל וגם באירופה קיימת חובת שקיפות. בעלי אתרים חייבים להציג לגולשים מדיניות פרטיות שמסבירה מה נאסף, איך הוא נשמר, ולמה הוא משמש.
בנוסף, שני החוקים דורשים שמירה על אבטחת מידע ברמה גבוהה. כל אתר צריך להגן על המידע באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, ולדווח על דליפות או פרצות אם התרחשו.

חוק הפרטיות הישראלי לעומת GDPR

ה־GDPR מחמיר הרבה יותר. הוא מחייב כל ארגון לקבל הסכמה מפורשת, לא רק כללית, לפני כל שימוש במידע אישי. החוק האירופי גם מעניק לגולש זכויות נרחבות יותר – למשל “הזכות להישכח” והזכות להעביר את המידע שלו לגוף אחר.
בישראל, תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות מצמצם את הפער, אך עדיין קיים שוני בגישה. החוק הישראלי מתמקד בעיקר בשקיפות ובאבטחת מידע, בעוד ה־GDPR מדגיש גם שליטה מלאה של המשתמש על הנתונים שלו.
הבדל נוסף הוא ברמת הענישה. באירופה, חברות שמפרות את ה־GDPR עלולות לשלם קנסות של מיליוני יורו. בישראל, הקנסות מתונים יותר, אך אכיפת החוק מתגברת משנה לשנה.

למה גם אתרים ישראליים חייבים להיערך

אתר שפועל מול גולשים באירופה חייב לעמוד בדרישות ה־GDPR, גם אם הוא מנוהל בישראל. המשמעות היא שכל עסק ישראלי שפונה ללקוחות מחוץ למדינה חייב לאמץ את הסטנדרטים האירופיים.
מעבר לכך, תיקון 13 לחוק הישראלי מתקרב ברוחו ל־GDPR. בעלי אתרים שלא יתאימו את עצמם בזמן עלולים להיתקל בתביעות ובקנסות.
מעבר לחובה המשפטית, היערכות נכונה לחוקי הפרטיות מראה על מקצועיות ואחריות. אתרים שמכבדים את הפרטיות של המשתמשים בונים אמון, משפרים את התדמית, ומגדילים את שיעור ההמרות.